מספרים על מורה שעברה בין התלמידים ושאלה כל אחד ואחת מהתלמידים מה ירצו להיות כשיהיו גדולים. האחד אמר עורך דין, השנייה אמרה רופאה, וגו’ן לנון השיב – “כשאני אהיה גדול אני רוצה להיות מאושר”.
המורה התעקשה וטענה שהוא לא הבין את השאלה…
מה כולנו רוצים בסופו של דבר?
אכן רוב האנשים משיבים – להיות מאושרים. אנחנו לא רוצים לדאוג וגם לא להיות שאננים מחוסר דאגה. אז אם אושר היא תחושה פנימית, למה אנחנו לא מאושרים וזהו? למה דבר כל כך פשוט לכאורה, שהוא בעולם הפנימי שלנו הופך להיות תלוי בעולמנו החיצוני? כמו למשל- רק אם אצליח בקריירה ויהיה לי כסף יהיה נפלא, רק אם אמצא זוגיות אז אהיה מאושר, רק אם, ורק אם ועוד רק אם…
אנחנו חיים בעולם בו אנו לומדים “להסתדר בחיים” ולשם כך עלינו להתאים את עצמנו למתכון השכיח ולא לחופש הפנימי שלנו. לכן אנחנו רואים שתי ברירות: או להיות מודאגים מדברים שטרם נפתרו/הושגו או להיות שאננים ולא אחראיים.
מכאן עולה השאלה, האם לבזבז את החיים בדאגות זו איננה שאננות? האם אין בזה חוסר אחריות שמבזבזים את החיים במחשבות ובתחושות שאנחנו לא רוצים?
אז מה הפתרון?
לא ליפול בין שני הכיסאות! גם לא להיות שאננים וגם לא להיות מודאגים. פשוט ללמוד להיות אחראיים!
השינוי הזה, להיות מוביל ולא מובל מצריך כמובן עבודה ואימון. אבל זה הכיף בחיים - להוציא מעצמנו את המיטב שבנו.
לסיכום הנוסחאות:
- דאגה / שאננות = חוסר אחריות.
- אחריות = חופש + בחירה+ מובילות = אושר
- מטרות טובות יושגו רק בדרכים טובות.
