כשאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים...
האם זה אפשרי? זה לא פארדוקס?
כשאנחנו לא יודעים משהו, שחשוב שנדע על מנת לפעול נכון, אנחנו נמצא עצמנו בלופ של הבעיה.
מדוע?
משום אי ידיעת הדרך הנכונה לפעול רוויה בסיכוני כישלון ומובילה לניסוי ותעייה מה שגוזל זמן וכסף.
הנטייה הטבעית שלנו, היא להאמין שאנו יודעים כשאיננו יודעים היא איננה מודעת ומונעת בעיקר:
מערך עצמי ("אני יודע") יצר הרפתקנות ("האם אצליח?"), דחק לצאת לפעולה, וחשיבה שגויה שסיוע מעיד על כישלון.
מצב שבו אני לא יודע שאני לא יודע, הוא "אזור עיוור" מסוכן ביותר היכול להפיל אפילו ארגון שלם
אם אני לא יודע שאני לא יודע, כיצד אדע זאת בכל זאת? לכאורה זו ביצה ותרנגולת.
הנה התשובה:
- מבחן התוצאה– כאשר אנחנו לא מצליחים להשיג את מה שאנחנו רוצים ומאמינים שאנו יכולים, כמעט וודאי שאנחנו עושים דבר מה לא נכון הנובע מהאזור עיוור שאיננו מודעים לו. לכן, כאן עלינו לשאול את עצמנו: "מה אני מפספס כאן? מה אני לא יודע שאני לא יודע?". את השאלה הזו מומלץ לברר עם אדם נוסף שהוא מחוץ ללופ המחשבה שלנו.
- חשיבה מסכלת מראש – לשאול את עצמי מראש: "האם יש בידי את כל המרכיבים הנדרשים להצלחה, ומה עשוי להכשיל את ביצוע המשימה בהצלחה שתלוי בי"?
- הקשבה לאחרים – מאחר ואנחנו האדם האחרון עלי אדמות שמסוגל לומר לעצמו את האמת על עצמו, רצוי להקשיב למה שאחרים אומרים לגבינו, לחשוב על כך עמוקות ולבחור מה לקחת. תמיד יש מה לקחת ממי שיש לו את האומץ להגיד לנו דברים בישירות.
סיכום
"אזור עיוור", כלומר שאיננו יודעים שאנחנו לא יודעים הוא האזור המסוכן ביותר בניהול ותמיד הוא שם.
מנהלים מיומנים מודעים לבעיית "האזור העיוור" בוחנים את המצב מראש היטב ומחפשים מה הם עלולים לפספס.
כאשר מנהל מנסה לטפל שוב ושוב באותה תופעה ללא השגת התוצאה כרצונו, כמעט וודאי שהוא בלופ של "האזור העיוור". חוסר הצלחה מיד צריך להזעיק לשאלה: "מה אני לא יודע שאני לא יודע".
בהצלחה
